החלטה בתיק ע"פ 10721/04

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו שלושה ערעורים: האחד, ע"פ 11088/04 אשר הוגש מטעם מדינת ישראל (להלן: המשיבה) ושניים נוספים, אשר הוגשו מטעמם של המערער 1 בע"פ 10721/04 והמערער 2 בע"פ 10670/04 (להלן: המערערים) על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא בדימוס ג' גלעדי, סגן הנשיא ב' אזולאי והשופט ח' עמר) אשר הרשיע את המערערים בעבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), הפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק והדחה בחקירה לפי סעיף 245 (א) לחוק, וגזר עליהם מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים.

עובדות המקרה

1.        כנגד המערערים הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בו יוחסו להם שלושה אישומים, שעניינם אינוס, הפרת אמונים, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בכתב האישום נטען, כי ביום 16/6/99 לאחר חצות הלילה, הוזעקו שני המערערים, אשר שימשו כשוטרים במשטרת ישראל ועבדו בערד כשוטרי סיור, לאזור המלונות שליד ים המלח, בשל חשד, שהתבצע שם אירוע פלילי, כלפי עובדת זרה מרוסיה (להלן: המתלוננת). שני המערערים נסעו בניידת משטרה לאזור המלונות, ולאחר בדיקה קצרה התברר להם, שלא היה כל אירוע פלילי. לאחר זאת, הציעו המערערים למתלוננת להסיעה בטרמפ לערד. המתלוננת נענתה להצעתם. במהלך הנסיעה, נהג המערער 1 בניידת, המערער 2 ישב לצידו והמתלוננת ישבה במושב האחורי של הניידת. על פי כתב האישום, במהלך הנסיעה, פנה המערער 1 למתלוננת ושאל אותה האם תהיה מוכנה לעשות לו עיסוי. לאחר שהמתלוננת השיבה בשלילה להצעה זו, אמר לה המערער 1, כי יש בעיה עם כרטיס העובד שלה, אשר אותו החזיק אצלו, המערערים איימו עליה שלא יחזירוה הביתה אם לא תקיים איתם יחסי מין. בהמשך, כך נטען, עצר המערער 1 את הניידת, עבר למושב האחורי, והמערער 2 תפס את מקומו ליד ההגה והמשיך בנהיגה. במצב דברים זה, על פי כתב האישום, הסיר המערער 1 את חולצתה של המתלוננת, הושיב אותה על רגליו והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. משהגיעו לערד, ירד המערער 1 מהמכונית סמוך לתחנת המשטרה. המערער 2 המשיך להסיע את המתלוננת, כאשר היא סבורה שהוא מסיע אותה למקום מגוריה, לשם אמרה לו שצריכה הייתה להגיע. אולם, במקום לנסוע לביתה, הסיע המערער 2 את המתלוננת לאזור שומם בערד ודרש כי תקיים עימו יחסי מין. לאחר שקיימו יחסי מין מלאים בניידת המשטרה, הסיעה אותה המערער 2 למקום מגוריה והם נפרדו.

           לאחר מספר חודשים, ביום 6/10/99, בהיותם בתפקיד, הגיעו שני המערערים ושוטר נוסף שלא היה בתפקיד, בשם יגאל לוי לביתה של המתלוננת בערד. משהבחינה המתלוננת במערער 2, אשר עמד בסמוך לכניסה למקום מגוריה, טרקה את דלת הכניסה של דירתה והמערערים עזבו את המקום.

           לאחר זאת, ביום 7/10/99, סיפרה המתלוננת למעבידה (להלן: המעביד) על מעשי המערערים והתלוננה בפני מפקד תחנת המשטרה בערד על המקרה. בהמשך לכך, ביצעה משטרת ערד תרגיל בעקבותיו זיהתה המתלוננת את שני המערערים כמי שאנסו אותה. בעקבות זיהוי זה, הטיח המעביד בפני המערערים את תלונת המתלוננת והודיע על כוונתו להגיש כנגדם תלונה. בתגובה לכך, ביקשו המערערים מהמעביד שיפנה למתלוננת כדי שתכתוב מכתב ובו תעיד, כי לא היו דברים מעולם, המעביד פנה למתלוננת וביקש שתחזור בה בכתב מתלונתה, וזו אכן עשתה כן. בגין מעשם זה, הואשמו המערערים בעבירה של הדחה בחקירה ובשיבוש מהלכי משפט.

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי

2.        על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו והרשיע את המערערים בעבירות בהן הואשמו.

           בעבירה של הפרת האמונים, לפי סעיף 284 לחוק, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערערים, לאור העובדה שהודו בביצוע עבירה זו בתחילת המשפט, שכן הם קיימו יחסי מין במהלך ביצוע תפקידם כשוטרים.

           בנוגע לעבירת האינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק, אשר היוותה את האישום העיקרי, הרשעתו של בית-המשפט המחוזי התבססה בעיקר על הקביעה, כי גרסת המתלוננת הנה הגרסה האמיתית. בית-המשפט פסק, כי בעניין זה, לא מדובר במקרה של מתלוננת, אשר רצה למשטרה מיד לאחר המקרה והתלוננה, אלא נהפוך הוא, מדובר במתלוננת שבחרה להתרחק מהמשטרה ככל שניתן, שכן הבינה שככל שנושא זה יפורסם יותר, כך מעמדה כעובדת זרה בישראל עלול להיפגע יותר. לכן, מלכתחילה, כל מה שעשתה המתלוננת היה לספר לאחראית עליה בעבודה על המקרה, וגם אז, ביקשה ממנה שלא תספר על כך לאיש. יתרה מזו, בית-המשפט קבע, כי כאשר העידה המתלוננת בבית-המשפט, היה זה בשלב שבו רצתה לעזוב את ישראל ולחזור לרוסיה, ובנסיבות אלה, לא היה למתלוננת מניע להחמיר את מצב המערערים, מעבר לעובדות האמיתיות הקשורות במעשה. בנוסף, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו על ראיות נוספות, כגון עדותה של האחראית על המתלוננת בעבודה, אשר שמעה ממנה את פרטי המקרה, והינה נטולת כל עניין במשפט זה ובתוצאותיו. בנוסף, התחשב בית-המשפט בעדותו של השוטר הנוסף, יגאל לוי, אשר דבריו היוו תימוכין לדברי המתלוננת, ובמספר עדויות נוספות, וביניהן עדותו של מעבידה של המתלוננת, אשר שמע את הסיפור ממנה כמקור ראשון לאחר שתיחקר אותה, שמע את גרסתה של האחראית על המתלוננת ובנוסף אף שוחח עם המערערים. על עדותו זו של המעביד קבע בית-המשפט, כי היא מחזקת את גרסת המתלוננת ומחלישה את גרסת המערערים. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי העובדה שהמערערים ביקשו מן המעביד שיעזור לחלץ אותם, מהווה חיזוק לגרסת המתלוננת. שהרי, אם גרסת המערערים הייתה הנכונה, היינו שהמתלוננת יזמה את כל יחסי המין, והמערערים לא ביצעו כל פשע, לא היו הם צריכים להיות כה מודאגים. לפיכך, הסיק בית-המשפט המחוזי, כי המערערים הרגישו עצמם אשמים במקרה זה, ועל כן גם בכו וביקשו עזרה מהמעביד, כשהבינו שבשל חולשה רגעית, בה לא כבשו את יצריהם, ישלמו מחיר גבוה.

           בנוגע לעבירה השלישית בה הורשעו המערערים, העוסקת בהדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי פניית המערערים למעביד, בידיעה שהוא מעבידה של המתלוננת, בבקשה שיעזור להם, מהווה ניסיון להשפיע על המתלוננת, בעקיפין, שלא להגיש תלונה כנגדם. המעביד איננו המתלונן בתיק זה, אולם המערערים הבינו, כי העובדה שהמתלוננת היא עובדת זרה, מעידה על כך שהיא נתונה להשפעת מעבידה, יותר מאשר עובדת ישראלית רגילה, ואם יסכים המעביד לשתף פעולה איתם, יוכלו באמצעותו, למנוע ממנה להגיש תלונה.  

           לפיכך, כאמור, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערערים בכל האישומים שיוחסו להם, ולאחר ששקל שיקולים שונים, כגון תסקירי שירות המבחן בעניינם שיקולים הנוגעים לנסיבות האישיות והמשפחתיות, וחלוף הזמן, גזר עליהם מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, כאשר התנאי הוא אם יעברו, במשך 3 שנים מיום שחרורם ממאסרם הנ"ל, כל עבירה שהיא פשע.

           מכאן הערעור שבפנינו, אשר בו מערער כל אחד מהמערערים על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. מנגד, מערערת המשיבה על הימנעות בית-המשפט המחוזי מהרשעת שני המערערים בעבירה של אינוס בחבורה לפי סעיפים 345(א)(1) ו- 345(ב)(5) לחוק, וכמו-כן, על קולת העונש.

טענות המערערים

3.        באשר להכרעת הדין בעניין עבירת האינוס, טוען בא-כוח המערער 1, כי היא מבוססת על עדות יחידה של המתלוננת, ולפיכך יש לבודקה בזהירות יתרה. במיוחד, טוען בא-כוח המערער 1, אמורים הדברים כאשר מדובר בעדות יחידה של עדה מעוניינת, הנגועה בדבר או אפילו עדות כבושה.

           בנוסף, טוען בא-כוח המערער 1, כי בניגוד לפסיקת בית-המשפט, קיום יחסי המין עם המתלוננת נעשה מרצונה החופשי ומבחירתה, גם אם עקב תפיסתה הלא נכונה את המצב ומעמד המשטרה בארץ. כמו-כן, לדברי בא-כוח המערער 1, גרסתה של המתלוננת רצופה ומלאה בסתירות ותמיהות בנוגע לאופן התנהלות העניינים, כמו גם אופי המעשים. בנוסף, לטענת בא-כוח המערער 1, המתלוננת לא צפתה לאן יובילו הדברים לאחר שסיפרה גרסאות שקריות וסותרות לאחראית עליה ולמעבידה, ומשהתגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, לא יכולה הייתה כבר למנוע או לעצור את כל הליך זה והשלכותיו, ולחזור בה, חרף הנזק שנגרם למערערים.

           בנוגע לעבירת ההדחה ושיבוש הליכי החקירה, טוען בא-כוח המערער 1, כי יש לזכותם גם מעבירה זו, וזאת משום שהמעביד הוא זה אשר יזם את הפגישה עמם, והוא זה אשר העלה את רעיון כתיבת המכתב על-ידי המתלוננת. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער 1, כי גם במידה ואכן פנו המערערים בעצמם אל המעביד בבקשה זו, הרי שעומדת להם ההגנה של סעיף 248 לחוק, המעניקה הגנה לנאשם אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת.

           לחילופין, בנוגע לגזר-הדין טוען בא-כוח המערער 1, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בהשיתו עונש כה מופלג בחומרתו על המערער 1. זאת,  במיוחד לאור נסיבותיו האישיות של המערער 1, אשר שירת במשטרה לשביעות רצון מפקדיו במשך שנים רבות, לאור היותו נשוי ואב לילד, ולאור היותו המטפל העיקרי באביו המשותק. כמו-כן , טוען  בא-כוחו של המערער 1, כי לאור חלוף הזמן ולאור העובדה שהתנהגות זו הינה חריגה ויוצאת דופן עבור המערער 1, מן הראוי להקל משמעותית בעונש אשר הוטל עליו. 

4.        בא-כוח המערער 2 טוען, כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שגרסתה של המתלוננת הינה אמינה, שגויה היא. לטענתו גרסה זו הינה שקרית, בלתי אמינה על פניה ומופרכת מיסודה. בנוסף, טוען בא-כוח המערער 2, כי המתלוננת לא התנדבה להתלונן כנגד המערערים, אלא היה צריך לשאוב ממנה במאמצים את גרסתה, אשר הינה שקרית כאמור. לפיכך, לאור טענות אלו, כמו גם לאור טענות נוספות אותן מפרט הוא בערעורו, מבקש בא-כוח המערער 2 לקבל את ערעורו על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי.